רשמים מתוך מופע להורים וילדים בפרדס חנה ומופע למורים בחדרה

אחרי שנתיים בפרדס חנה הגיע הזמן לפגוש את הקהילה דרך תיאטרון פלייבק.
מפגש תיאטרון פלייבק אקו ראשון בתיאטרון הידית.
ילדים מקסימים,
אני ואיילת מתרגשים מהמפגש.
ילד מספר על אימא שהייתה בגבס,
ילדה שלא רצתה לכבות את הנרות של עוגת יום ההולדת שלה למרות שכולם ביקשו,
ושני אחים שטסו לבד לגרמניה לפגוש את אבא שלהם.
פגשו אותו ובילו איתו בלונה פארק.

כל ילד רוצה הורים חזקים,
כל ילד שמח עד הגג לחגוג את יום ההולדת שלו,
גם אותי זה תמיד מלחיץ, להצליח להתרכז באמת במשאלות מול הנרות בזמן שכולם מסתכלים עלי.
היה לי תענוג להרגיש על הבמה מפגש של אחים עם אבא שלהם, פגישה משמעותית.
לא נראה לי שייצא לי מתישהו לבלות עם אח שלי ועם אבא שלי בלונה פארק, חבל...

יום אחרי, מול צוות מורים בתיכון בחדרה.
מה שמענו?
בין הסיפורים שעלו שמענו מורה שסגרה מעגל ומלמדת בבית הספר שבו היא למדה,
כילדה היא אהבה חופש, מרחבים, אופנועים.
היום היא מבינה את התלמידים שלה שצריכים את החופש ועוזרת להם ללמוד,
היום היא עפה על עצמה בכיתה ומאפשרת לילדים להנות מזה שהיא מבינה אותם.

מעניין להבין למה אנשי הוראה בוחרים לעסוק במקצוע הזה.
מעבר לסיבות הברורות יש לדעתי עוד סיבה.
 רובם רוצים לסגור מעגל.
לחוות תיקון למה שהם חוו.
לחזור למקום שבעבר לא הייתה להם יכולת גדולה להשפיע ולשנות והיום זה אפשרי.

אני מאמין שכל כיתה וכל תלמיד קוראים למורה להיפתח, להקשיב ולראות.

עבור תלמידים, כל מפגש ריגשי עם מורה הוא עולם ומלואו,
כל מפגש יכול לבנות תלמיד וגם להרוס.
כל מפגש הוא הזדמנות של מורה להשפיע.