תיאטרון פלייבק ככלי להתמודדות עם טראומה, פחדים ושינויים במערכות
נוירוביולוגיות
מאמר במסגרת קורס "המוח הרוקד", ד"ר ליאת איילון, אוניברסיטת
חיפה
מאת: יעקב דניאל
הקדמה
תיאטרון פלייבק הוא צורת תיאטרון אימפרוביזציה ייחודית, בה אנשים משתפים
סיפורים אישיים, והשחקנים "משחקים אותם בחזרה" על הבמה באמצעות משחק,
תנועה, מוזיקה ודימוי. חווית הצפייה בסיפור האישי המומחז מעניקה למספר ולעדים
חוויה אסתטית, אמפתית וקהילתית, המאפשרת עיבוד מחדש של זיכרונות ורגשות.
על אף שתיאטרון פלייבק אינו מוגדר ככלי טיפולי מובהק, הוא מכיל מרכיבים מוכרים
מעולם הטיפול – חשיפה הדרגתית, יצירת מרחק אסתטי, אמפתיה קבוצתית ושימוש במטאפורות
– אשר עשויים להפוך אותו לפלטפורמה ייחודית להתמודדות עם טראומות וחרדות.
מאמר זה בוחן את תרומתו הפוטנציאלית של תיאטרון פלייבק לוויסות רגשי ולשינוי
נוירוביולוגי, תוך התמקדות בשאלות:
- מדוע אנשים שחוו טראומה מתקשים לווסת את תגובותיהם
הרגשיות?
- האם חשיפה בטוחה באמצעות פלייבק יכולה לסייע בשינוי
תגובות אוטומטיות של האמיגדלה?
- כיצד חוויות פלייבק משפיעות על זיכרון, רגש והתנהגות?
תיאורי מקרה
במהלך עבודתי בתיאטרון פלייבק פגשתי מאות סיפורים אישיים, חלקם קשים
וטראומתיים.
- אסיר בכלא סיפר כיצד נהג להכות את אשתו וילדיו, ללא כל
ביטוי רגשי. כאשר צפה בשחקן המשחק אותו על הבמה, הוא ראה את עצמו מבחוץ –
ופרץ בבכי לראשונה בחייו.
- מורה סיפרה כיצד תלמיד נתן לה אגרוף ושבר את אפה. על
הבמה הסיפור קיבל צורה קומית, והיא צחקה לראשונה מהאירוע הכואב. צחוקה הפך
לקתרזיס קבוצתי של עשרות מורים נוספים שחוו אלימות.
שני המקרים ממחישים כיצד הפלייבק מאפשר למספרים לחוות מחדש אירועים טראומתיים
– אך מתוך מרחק, הגנה וקונטקסט קבוצתי–אמפתי.
טראומה ונוירוביולוגיה
טראומה אינה רק זיכרון כואב; היא נצרבת במערכות המוח ומשפיעה על ויסות רגשי
לכל החיים (Carrion, Wong & Kletter, 2013;
Rinne-Albers et al., 2013).
האמיגדלה
- האחראית לזיהוי סכנה ולתגובות רגשיות מהירות.
- באירוע מסכן חיים האמיגדלה מפעילה את המערכת
הסימפתטית: אדרנלין, נוראפינפרין וקורטיזול.
- הזיכרון נצרב בצורה אסוציאטיבית, כך שגם רמזים דומים
בעתיד מפעילים תגובה אוטומטית של פחד/אלימות.
ההיפוקמפוס והקורפוס קולוסום
- אחראים על אינטגרציה ועיבוד הזיכרון.
- חשיפה חוזרת ללחץ וטראומה פוגעת בתפקודם, מה שמקטין את
היכולת לעבד חוויות באופן קוגניטיבי
(Teicher, 2000; Schore, 1994).
כתוצאה מכך, אנשים עם PTSD חיים בעולם בו "אם יש
ספק – אין ספק": כל רמז אסוציאטיבי לאירוע המקורי מפעיל תגובת חירום מיידית.
שיטות טיפוליות מבוססות חשיפה
הטיפול היעיל ביותר ל-PTSD כיום הוא CBT עם מרכיב חשיפה (Bisson & Andrew, 2007). לצד זאת התפתחו
שיטות נוספות:
- קשיבות (Mindfulness): תרגול של התבוננות לא-שיפוטית בתחושות ובמחשבות מתוך
ריחוק. מחקרים מראים כי קשיבות מסייעת בהפחתת חרדה ודיכאון (Miller, Fletcher & Kabat-Zinn, 1995; Hofmann et al.,
2010). בפלייבק נוצרת חוויה דומה: המספר מתבונן בסיפורו מבחוץ
– "קשיבות בימתית".
- היפנוזה: מאפשרת כניסה מבוקרת למצבים דיסוציאטיביים ולעיבוד
מחדש של חוויות קשות (Spiegel & Spiegel,
1987). בפלייבק נוצרת חוויה דומה למצב טראנס – נוכחות פיזית
רגועה של המספר לצד חוויה רגשית–דמיונית חזקה.
- EMDR: עיבוד
חוויות טראומתיות באמצעות גירוי דו-צדדי ויצירת מצב תודעה ייחודי (Stein, Rousseau & Lacroix, 2004). בפלייבק
ההצגה מתורגמת לדימויים ומטאפורות, באופן המזכיר את עקרון העיבוד העקיף של EMDR.
- CBT וחשיפה: המטופל
נחשף שוב ושוב לתוכן הטראומתי עד שהתגובה פוחתת. בפלייבק, החשיפה מתרחשת בתוך
מסגרת בימתית–אסתטית ובסביבה בטוחה, תוך חוויה קבוצתית–אמפתית.
דיון
תיאטרון פלייבק עשוי להיחשב כצורת חשיפה מבוקרת וחווייתית, הפועלת במקביל בכמה מישורים: אישי, קבוצתי, אסתטי וקהילתי.
בכך הוא מכיל בתוכו מרכיבים עיקריים ממגוון שיטות טיפול מוכרות להתמודדות עם
טראומה.
- קשיבות (Mindfulness): הפלייבק מאפשר למספר להתבונן בסיפורו מבחוץ, מבלי
להיות מוצף רגשית. הוא חווה את סיפורו אך שומר על ריחוק מסוים – מצב הדומה
לקשיבות, שבו האדם מתרגל לשהות בתחושות מבלי להגיב אליהן באופן אוטומטי.
- היפנוזה: החוויה הפלייבקית לעיתים קרובות מייצרת מצב טראנס עדין
– נוכחות פיזית רגועה של המספר היושב על כיסאו, לצד חוויה רגשית–דמיונית חזקה
כאשר סיפורו מתרחש מולו על הבמה. שילוב זה דומה לעקרונות ההיפנוזה, המאפשרת
עיבוד מחדש של חוויות קשות תוך שמירה על ביטחון ושליטה.
- :EMDRבדומה
לעיבוד באמצעות גירוי דו-צדדי ב-EMDR, גם
בפלייבק נעשה שימוש במטאפורות, צבעים, תנועה ומוזיקה כדי לעבד מחדש חוויות
טראומתיות. ההצגה אינה שחזור מדויק של האירוע אלא תרגום בימתי–סמלי, שמאפשר
למספר להישאר במצב תודעתי ייחודי, לראות את האירוע "מחוץ לפוקוס"
ולהפחית חרדה.
- CBT וחשיפה: עצם שיתוף
הסיפור בקול רם, צפייה בו מהצד, והחוויה המחודשת בסביבה בטוחה – מהווים חשיפה
הדרגתית המאפשרת הפחתה של חרדה. בדיוק כפי שב-CBT
נעשית חשיפה חוזרת עד שהתגובה נחלשת, כך גם בפלייבק –
החוויה האסתטית, הליווי המוזיקלי והמרחק הבימתי מגנים על המספר ומסייעים לו
לעבד את הטראומה מבלי להישבר.
מעבר לכך, לפלייבק יש מרכיב ייחודי שאינו מצוי בשיטות האחרות – החוויה הקולקטיבית והקהילתית. המספר אינו מתמודד לבדו אלא
מוקף קבוצה שמגיבה באמפתיה, ולעיתים אף צוחקת, בוכה או נעה יחד איתו. הממד
הריטואלי–קהילתי הזה מאפשר תיקון חוויות של בידוד, בושה או אשמה, ומעניק חוסן
משותף לכל המשתתפים.
במובן זה, ניתן לראות בפלייבק מודל אינטגרטיבי להתמודדות עם טראומה וחוויות
קצה: הוא מציע מרחב בטוח שבו ניתן לגעת בכאב מבלי
להיפגע מחדש, לשחק עם הפצע מבלי להחמיר אותו, ולבנות בהדרגה תגובה חדשה ומווסתת
יותר – הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית–חברתית.
טבלה מסכמת: פלייבק מול שיטות טיפול מוכרות
|
שיטה טיפולית |
עיקרון מרכזי |
יישום בפלייבק |
|
קשיבות (Mindfulness) |
התבוננות לא-שיפוטית בתחושות ומחשבות |
המספר מתבונן בסיפורו מבחוץ, חווה "קשיבות בימתית" |
|
היפנוזה |
יצירת מצב טראנס מבוקר לעיבוד חוויות |
המספר חווה נוכחות פיזית רגועה לצד חוויה דמיונית חזקה |
|
EMDR |
עיבוד זיכרון באמצעות גירוי דו-צדדי ודימויים |
השחקנים מציגים את הסיפור דרך מטאפורות, צבעים ותנועה – חשיפה עקיפה |
|
CBT וחשיפה |
חשיפה הדרגתית עד להפחתת חרדה |
המספר משתף וצופה בסיפורו בסביבה בטוחה ואסתטית |
|
פלייבק |
שילוב של חשיפה, אמפתיה, מרחק אסתטי וריטואל קבוצתי |
מודל אינטגרטיבי שמכיל אלמנטים מכל השיטות ויוצר חוסן אישי וקהילתי |
סיכום
המאמר מציע לראות בתיאטרון פלייבק פלטפורמה טיפולית–קהילתית ייחודית, המשלבת
חשיפה בטוחה, אמפתיה, מרחק אסתטי וממד ריטואלי. שילוב מנגנונים אלו עשוי לתמוך
בוויסות האמיגדלה, בעיבוד זיכרונות טראומתיים ובהפחתת תגובות אוטומטיות של פחד
ואלימות.
כיוון מחקר עתידי מתבקש הוא בחינת ההשפעה הנוירוביולוגית של תיאטרון פלייבק
באמצעים אמפיריים (fMRI, מדדי קורטיזול, מדדים
פיזיולוגיים), והשוואה לשיטות מבוססות כ-CBT,
EMDR, היפנוזה וקשיבות.
בכך ייתכן שתיאטרון פלייבק יוכר בעתיד לא רק ככלי אמנותי–קהילתי, אלא גם
כמרכיב משמעותי במערך ההתמודדות עם טראומה במערכות החינוך, הטיפול והחברה.
ביבליוגרפיה
Carrion, V. G.,Wong, S. S., & Kletter, H. (2013). Update
on neuroimaging and cognitive functioning in maltreatment-related pediatric
PTSD: Treatment implications. Journal of Family Violence, 28, 53–61.
Rinne-Albers, M. A., van der Wee, N. J., Lamers-Winkelman,
F., & Vermeiren,R. R. (2013). Neuroimaging in children, adolescents and
young adults with psychological trauma. European Child & Adolescent
Psychiatry, 1–11.
Ahmed, F.,Spottiswoode, B. S., Carey, P. D., Stein, D. J.,
& Seedat, S. (2012). Relationship between neurocognition and regional brain
volumes in traumatized adolescents with and without posttraumatic stress
disorder. Neuropsychobiology, 66, 174–184.
Grant, M. M., Cannistraci, C., Hollon, S. D., Gore, J.,
& Shelton, R. (2011). Childhood trauma history differentiates amygdala
response to sad faces within MDD. Journal of Psychiatric Research, 45,
886–895.
Weber, M., Killgore,W. D., Rosso, I.M., Britton, J. C.,
Schwab, Z. J.,Weiner,M. R., . . . Rauch, S. L. (2013). Voxel-based morphometric
gray matter correlates of posttraumatic stress disorder. Journal of Anxiety
Disorders, 27, 413–419.
Van der Kolk, B.A. (1996). The Complexity of Adaptation
to Trauma: Self-Regulation, Stimulus Discrimination, and Characterological
Development. New York: Guilford Press.
Teicher, M.H. (2000). ’Wounds That Time Won’t Heal: The
Neurobiology of Child Abuse’. Cerebrum 2(4): 5M7.
Schore, A. (1994). Affect Regulation and the Origin of
the Self: The Neurobiology of Emotional Development. Mahwah, NJ: Lawrence
Erlbaum.
Hofmann SG, Sawyer AT,Witt AA & al. (2010). The effect
of mindfulness-based therapy on anxiety and depression: A meta-analytic review.
J Consult Clin Psychol, 78, 169-83.
Miller JJ, Fletcher K & Kabat- Zinn J. (1995).
Three-year follow-up and clinical implications of a mindfulness
meditation-based stress reduction intervention in the treatment of anxiety
disorders. Gen Hosp Psychiatry, 17, 192-200.
Bisson J & Andrew M. (2007). Psychological treatment of
post-traumatic stress disorder (PTSD). Cochrane Database Syst Rev, (3):CD003388.
Spiegel H & Spiegel D. (1987). Trance and treatment:
Clinical uses of hypnosis. Washington DC: American Psychological
Association.
Aladine A. (2007). Handbook of Cognitive Hypnotherapy for
Depression: An Evidence-Based Approach. Philadelphia: Lippincott Williams
& Wilkins.
Stein, D., Rousseau, C., and Lacroix, L. (2004). Between
innovation and tradition: the paradoxical relationship between Eye Movement
Desensitization and Reprocessing and altered states of consciousness. Transcultural
Psychiatry, 41(1): 5–30.
De Waal, F. B. (2007). Putting the altruism back into
altruism: The evolution of empathy. Annual Review of Psychology, 59,
1–22.
Shamay-Tsoory, S. G., Aharon-Peretz, J., & Perry, D.
(2009). Two systems for empathy: A double dissociation between emotional and
cognitive empathy in inferior frontal gyrus versus ventromedial prefrontal
lesions. Brain, 132, 617–627.
Preston, S. D., & de-Waal, F. B. M. (2002). Empathy: Its
ultimate and proximal bases. The Behavioral and Brain Sciences, 25,
1–72.
Bastiaansen, J. A., Thioux, M., & Keysers, C. (2009).
Evidence for mirror systems in emotions. Philosophical Transactions of the
Royal Society of London. Series B,Biological Sciences, 364(1528),
2391–2404.
Hennenlotter, A., & Schroeder, U. (2006). Partly
dissociable neural substrates for recognizing basic emotions: A critical
review. Progress in Brain Research, 156, 443–456.
Singer, T., Seymour, B., O’Doherty, J., et al. (2004).
Empathy for pain involves the affective but not the sensory components of pain.
Science, 303, 1157–1161.
Caggiano, V., Fogassi, L., Rizzolatti, G., Their,
P.,&Casile, A. (2009). Mirror neurons differentially encode the
peripersonal and extrapersonal space of monkeys. Science, 324(5925),
403–406.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה