הרבה פעמים אני נתקל בהתנגדות.
איפה לא...
בבית מול הילדה שאומרת לא בא לי
כמטפל שנתקל במטופל שחסום
כאיש חינוך שמתמודד עם קבוצת ילדים שמתנגדת בטירוף
כמנחה קבוצות שמתמודד עם מחסומים והתנגדות של יחידים וקבוצות.
בארגונים שמטילים ספק בעבודה באמצעים יצירתיים וספונטניים.
אפשר להסתכל על התנגדות כמכשול ואפשר להסתכל על התנגדות כהזמנה.
עדיף כמובן להסתכל על התנגדות כהזמנה.
לא פעם אני מגלה שדווקא אלה שמסכימים ולא מתנגדים, מסתירים את ההתנגדות ולא מעזים להביא אותה לידי ביטוי.
הם יכולים להביא את ההתנגדות ע"י הפגנת אדישות, פאסיביות, איחורים וכדומה.
בעבודה שלי עם קבוצות אני מנסה במודע לאתגר את המשתתפים, לתת להם טיפה מעבר למה שהם חושבים שביכולתם לעשות.
טיפה מעבר... לא יותר.
אני בודק בערנות את קצב ההתקדמות ומתי נכון לאתגר שוב, בעוד טיפה.
כשאני נתקל בהתנגדות אני קודם כל לוקח נשימה, סופג את ההעלבות ואחר כך אומר לעצמי שזה לא אישי,
זאת הזדמנות ליצירת קשר, הזדמנות להבין, לשמוע, להיות אמפטי ולקבל את הקושי.
איך מתמודדים עם התנגדות?
כמובן שאין דרך אחת, הכל בהתאם לקושי, לאדם, למצב.
הקשבה אמפטית, הבנה, עיבוד והחזרה בהירה יכולים מאד לעזור.
אחרי ההתנגדות אני מנסח משפט קצר וממוקד שבו אני מסכם את ההתנגדות ומנסה להבהיר אותה.
אם המשפט שלי יוצר תגובה, אני מתייחס לתגובה בעזרת ניסוח משפט נוסף, קצר וממוקד... וכך הלאה.
אם המשפט שלי לא יוצר תגובה, אין מענה, או אני מקבל את התגובה הנפוצה "לא בא לי", אני מבין שהמשפט שלי נקלט, הוא בתהליכי הפנמה.
אחזור על הבקשה שיצרה התנגדות או אולי אציע בקשה אחרת, רכה יותר ואראה אם הבקשה החדשה יצרה תגובה.
וכך הלאה...
וזה עובד !!!
לפעמים אחרי משפט ולפעמים אחרי חודשים...
דוגמא-
בסדנה בארגון כלשהו, הצגתי את עצמי בשני משפטים והזמנתי את המשתפים להצטרף למעגל ולהחזיק ידיים.
כל המשתתפים קמו חוץ מאיש אחד שהעדיף להמשיך לשבת בכיסא.
הכיסא בשבילו זה מקום בטוח.
שאלתי אותו איך קוראים לו והוא ענה "אבשלום".
אבשלום לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו.
לי ברור שאבשלום מתנגד.
יכולים להיות לכך מספר סיבות-
- אבשלום עדיין לא התעורר
- לאבשלום היה בוקר רע
- אבשלום לא מתחבר לקבוצה באופן ששאר העובדים מחברים זה לזה.
- אבשלום מופנם וסגור יותר מהמשתתפים האחרים
ידעתי שאם אשאל אותו "למה אתה לא מצטרף אלינו ?" זה רק יחמיר את ההתנגדות שלי.
ההכרות הקצרה ביני אין לבין אבשלום לא מספיקה כדי שאבשלום ישתף אותי בסיבות להתנגדות שלו.
שאלה מצידי תתפרש כאיום מבחינת אבשלום.
אמרתי לאבשלום - "אז אבשלום קח לך את הרגעים שאתה צריך ותצטרף בזמן שלך"
אבשלום אמר "תודה"
לקבוצה אמרתי " טוב, בואו נתחיל אבשלום יצטרף בהמשך"
משפטים קצרים וממוקדים.
לאבשלום הבעתי הבנה ואמפתיה,
לא שאלתי למה,
לא הגדרתי את התחושה שלו,
בכוונה השארתי את זה פתוח,
לא מוגדר,
מזמין,
בינתיים אני מתחיל בפעילות עם הקבוצה.
מטרת הפעילות הראשונה היא שחרור שעוזר להסרת התנגדויות בהמשך.
אני יודע שככל שהקבוצה תמשיך להשתחרר ולהיפתח לאבשלום יהיה קשה יותר להצטרף.
אני מתלבט מתי הרגע הנכון לבדוק אם אבשלום יכול להצטרף.
מה עושים?
מקשיבים לעצמנו ומאלתרים.
תכננתי מספר תרגילים במעגל.
חשוב לי שאבשלום ישתף פעולה.
שפת הגוף של אבשלום נותנת לי להבין שהתרגילים התנועתיים במעגל,
המעגל הקבוצתי,
לא מתאימים לו כרגע.
אבשלום כרגע יכול בעיקר לדבר.
תנועה, התחברות למעגל עם עוד משתתפים יכולים בהחלט לעזור לו אבל הוא לא מסוגל.
אני מחליט לשנות את סדר היום ועובר לפעילות עם קלפים שהייתה מתוכננת הרבה בהמשך.
מתחלקים לזוגות, כל אחד יושב מול השני.
מישהו ניגש לאבשלום.
אבשלום מוציא קלף ועובר תהליך עם בן זוגו, בהמשך ברביעיות.
במהלך המפגש מסתבר שאבשלום נסער בעקבות וויכוח סוער שלו עם אח שלו.
הקבוצה שמועת את הסיפור של אבשלום,
מעבדת את הסיפור באמצעות טכניקות תיאטרון פלייבק ואבשלום יוצא להפסקה ושותה קפה עם כולם.
אחרי ההפסקה אני מזמין את כולם למעגל, להחזיק ידיים.
אבשלום מצטרף, הוא מולי.
אני מסתכל עליו.
אני אומר לו בעיניים "ראיתי אותך, את התהליך שעברת".
אני משמיע מוזיקה ואנחנו עושים "מעגל תנועה"
בסדנה בארגון כלשהו, הצגתי את עצמי בשני משפטים והזמנתי את המשתפים להצטרף למעגל ולהחזיק ידיים.
כל המשתתפים קמו חוץ מאיש אחד שהעדיף להמשיך לשבת בכיסא.
הכיסא בשבילו זה מקום בטוח.
שאלתי אותו איך קוראים לו והוא ענה "אבשלום".
אבשלום לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו.
לי ברור שאבשלום מתנגד.
יכולים להיות לכך מספר סיבות-
- אבשלום עדיין לא התעורר
- לאבשלום היה בוקר רע
- אבשלום לא מתחבר לקבוצה באופן ששאר העובדים מחברים זה לזה.
- אבשלום מופנם וסגור יותר מהמשתתפים האחרים
ידעתי שאם אשאל אותו "למה אתה לא מצטרף אלינו ?" זה רק יחמיר את ההתנגדות שלי.
ההכרות הקצרה ביני אין לבין אבשלום לא מספיקה כדי שאבשלום ישתף אותי בסיבות להתנגדות שלו.
שאלה מצידי תתפרש כאיום מבחינת אבשלום.
אמרתי לאבשלום - "אז אבשלום קח לך את הרגעים שאתה צריך ותצטרף בזמן שלך"
אבשלום אמר "תודה"
לקבוצה אמרתי " טוב, בואו נתחיל אבשלום יצטרף בהמשך"
משפטים קצרים וממוקדים.
לאבשלום הבעתי הבנה ואמפתיה,
לא שאלתי למה,
לא הגדרתי את התחושה שלו,
בכוונה השארתי את זה פתוח,
לא מוגדר,
מזמין,
בינתיים אני מתחיל בפעילות עם הקבוצה.
מטרת הפעילות הראשונה היא שחרור שעוזר להסרת התנגדויות בהמשך.
אני יודע שככל שהקבוצה תמשיך להשתחרר ולהיפתח לאבשלום יהיה קשה יותר להצטרף.
אני מתלבט מתי הרגע הנכון לבדוק אם אבשלום יכול להצטרף.
מה עושים?
מקשיבים לעצמנו ומאלתרים.
תכננתי מספר תרגילים במעגל.
חשוב לי שאבשלום ישתף פעולה.
שפת הגוף של אבשלום נותנת לי להבין שהתרגילים התנועתיים במעגל,
המעגל הקבוצתי,
לא מתאימים לו כרגע.
אבשלום כרגע יכול בעיקר לדבר.
תנועה, התחברות למעגל עם עוד משתתפים יכולים בהחלט לעזור לו אבל הוא לא מסוגל.
אני מחליט לשנות את סדר היום ועובר לפעילות עם קלפים שהייתה מתוכננת הרבה בהמשך.
מתחלקים לזוגות, כל אחד יושב מול השני.
מישהו ניגש לאבשלום.
אבשלום מוציא קלף ועובר תהליך עם בן זוגו, בהמשך ברביעיות.
במהלך המפגש מסתבר שאבשלום נסער בעקבות וויכוח סוער שלו עם אח שלו.
הקבוצה שמועת את הסיפור של אבשלום,
מעבדת את הסיפור באמצעות טכניקות תיאטרון פלייבק ואבשלום יוצא להפסקה ושותה קפה עם כולם.
אחרי ההפסקה אני מזמין את כולם למעגל, להחזיק ידיים.
אבשלום מצטרף, הוא מולי.
אני מסתכל עליו.
אני אומר לו בעיניים "ראיתי אותך, את התהליך שעברת".
אני משמיע מוזיקה ואנחנו עושים "מעגל תנועה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה