סליחה לאבא

לקראת סיום קורס הנחיית קבוצות בשיטת אקו ערכנו מופע בהתנדבות מול קהילה טיפולית בהוסטל הממוקם בחיפה.
שמענו בהתרגשות איך מספרת אחת גאה על כך שעברה מההוסטל לדירה, גאה בהכרה שהיא יכולה להיות עצאית.
מספרת אחרת, ציירת, גם עברה מההוסטל לדירה, אבל היא מתגעגעת לנוף ולעץ שנשקפו מהמרפסת בהוסטל.
עכשיו בדירה החדשה אין נוף... מי יודע אולי זה שאין נוף יעודד אותה להפסיק לעשן...
בין לבין הייתה אישה מבוגרת שניכר היה בה שהיא מאד רוצה לספר ולא מעזה.
לקראת סוף המופע שאלתי אותה אם היא רוצה לספר, היא אמרה שהיא מתביישת.
הזמנתי אותה, את המשתתפות בקורס, את דיירי ההוסטל ואת הצוות המטפל לקחת נשימה ארוכה ולשחרר.
כולנו לקחנו נשימה ארוכה ושחררנו אותה.
שאלתי אותה אם היא יכולה לספר את אשר על ליבה.
הנשימה עזרה לה להשתחרר.
היא סיפרה שיום אחד היא נאחזה בגעגועים רבים אל אביה ורכבה על אופניים מקרית מוצקין לקבר אביה שבבינימינה.
שהות מרגשת של אישה ליד קבר אביה.
זהו.
סיפור קצר ומלא.
הצגנו לה את המסע, האופניים, הקבר, החיבור לאביה.
לקראת הסוף עצרתי ושאלתי אם יש משפט שהייתה רוצה להגיד לאביה.
"אני סולחת לך"
המשכנו את ההצגה ואני שרתי לה מנטרה "אני סולחת לך..." שוב ושוב...

התברר לי שמדובר באומנית שבעבר חיה בען הוד וכיום ממעטת לדבר.
המפגש עם תיאטרון פלייבק ושיטת אקו עודד אותה להתחבר לעצמה.
עטפנו אותה בחום ואהבה, עטפנו את שאר הדיירים והרגשתי שוב שהפלייבק מאפשר לי להיפגש עם החיים, 
החיים של כולנו, החיים שלי, ההורים של כולנו, ההורים שלי.