יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

הייתי בגן עדן וחזרתי

הייתי בגן עדן...
ראיתי מלאכים שמצליחים לעשות פלאים,
היו שם יהודים, חילונים, דתיים, ערבים,
כולם אוהבים את כולם,
בגן העדן שבקרתי הרוב לא הולכים, יש להם כיסות גלגלים.

שבוע שעבר הזמינו אותי להעביר סדנה לילדים וצעירים בקייטנה בבית ספר אילנות,
הם הסובלים משיתוק מוחין וממחלות ניווניות.

לא ידעתי למה לצפות...

שהגעתי הסתבר שמרבית המשתתפים ממתקשים לדבר באופן ברור,
חלק בכלל לא יכולים לדבר.




למרות החשש שיהיה להם קשה לשתף איתי פעולה
החלטתי בכל זאת להזמין אותם לשחק איתי.

שחקנו שאנחנו כועסים, שמחים, עצובים,
שחקנו שאנחנו אריות, כלבים, חתולים ופרות...
הם נהנו מאד להיכנס לדמות של מישהו אחר,
אני והצוות התפלנו לראות אותם מתאמצים ומצליחים לתת לעצמם את האפשרות לשחק,
לגלם משהו שהוא לא הם,
או בעצם הזדמנות לגלם את מה שהם... את האריה שהם...לתת ביטוי לרגשות.

אח"כ הסברתי להם מה זה תיאטרון פלייבק והם סיפרו סיפורים, מהחיים שלהם.
הרבה מהסיפורים תווכו באמצעות הצוות.

הצוות עושה עבודה מדהימה,
הנשים מצליחות להבין כל אחד ואחת,
יש קשר חזק מאד בין הצוות לילדים,
מאחר ויש ילדים שלא יכולים לדבר נעזרנו במחשב מיוחד עם סמלים,
חלק מהילדים יכולים רק להניע את הראש ל "כן" ו "לא".

הילדים סיפרו בעיקר שהם מאד אוהבים לבלות עם אבא, אימא, סבתא והאחים שלהם.

מי הציג את הסיפורים?
אני, הצוות וגם הילדים.

התרגשתי מאד לראות ילדים שלא יכולים לדבר אבל מסכימים ורוצים להיות על הבמה,
להיות בנוכחות, לגלם דמות מתוך סיפור של החבר שלהם.

ד' התקשה לדבר ובכל זאת היה לו חשוב מאד לדבר ולספר לכולם.
ד' זכר במדויק את התאריך והשעה שבו הוא נכנס לחדר וראה את אימא שלו בוכה,
זה קרה לפני חצי שנה,
הוא מיד הבין שאביו נפטר.
הוא רצה שאשחק את אביו והוא שיחק את עצמו,
"איך  בגן עדן, אבא?" הוא שאל.
"כיף פה" אמרתי לו, "אני פה למעלה, רואה אותך כל יום ואני גאה בך..."
כולנו התרגשנו לראות את הפרידה שלו מאביו.
ד' מתגעגע לאביו, 
אבא שלו היה מגיע לבקר אותו הוא היה מביא איתו עוגת סברינה.
הסצינה העלתה באחת מנשות הצוות את הגעגועים שלה לאביה שהלך לעולמו.

אילנות זה כמו גן עדן,
יש שם צוות מלאכים שעוזרים לחיות בטוב ובשמחה.
שליחים שממש נותנים את כל מה שאפשר לתת,
בלי אפלייה, ביקורת ושיפוטיות.

יצאתי מהמקום עם הרבה מחשבות ושאלות...

חשבתי על אנשי הצוות,
הם  מצליחים לעזור ולתמוך בכל אחד,
יהודים וערבים.

למה דווקא ילדים עם מוגבלויות כל כך קשות,
יהודים, חילונים, דתיים וערבים  מצליחים להיות ביחד,
לשמוע זה את זה,
מצליחים לשמוח.

כנראה שבמקום שבו הלב ממש נפתח אז אין הבדל בין בני האדם,
כל אחד רוצה לשמוח,
לקבל אהבה,
לתת אהבה.

אולי מי שסובל משיתוק מוחין פתוח יותר לקבל את האחר,
הוא לא מושפע מכל הנורמות החברתיות.
הוא פנוי להתעסק בכאן ועכשיו בעיקר.


אולי מי שעובד במקום כזה נותן ומקבל הרבה,
מקבל הזדמנות לפתוח את הלב,
ושהלב נפתח אז הרבה נכנס פנימה.



שכל המשאלות שלנו יתגשמו אמן.


מוזמנים ליצור קשר בנוגע לקורסים, הופעות לארגונים, חוגי תיאטרון לילדים ומבוגרים , קבוצות פלייבק, השתלמויות, הרצאות לימי הערכות בבתי ספר ועוד' , פרטים באתר

פרטים על חוג תיאטרון פלייבק שנפתח בקרוב במועצה איזורית מנשה  באתר  ( עמ 12 )



יעקב דניאל,
מטפל בדרמה תרפיה במשרד החינוך ובקליניקה פרטית, עובד עם ילדים, נוער מבוגרים, פרטני וקבוצתי. במאי ושחקן. מעביר הדרכות הורים. מייסד שיטת אקו המשלבת עקרונות מדרמה תרפיה, פסיכודרמה, תאטרון פלייבק ואימפרוביזצייה. מנהל אומנותי תאטרון פלייבק אקו. מרצה ומנהל התוכנית "הנחיית קבוצות בשיטת אקו" המועברת במכללת סמינר הקיבוצים ובעוד מוסדות אקדמיים. מעביר הרצאות וסדנאות בנושאי הורות וחינוך. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

להרגיש משמעותי

  כולנו רוצים להרגיש משמעותיים. אף אחד לא רוצה להרגיש חסר תועלת, כישרון מבוזבז. כתלמיד ביסודי, בכל תעודה היו רושמים לי "לא ממצה את ה...