איך להתגבר על ביישנות?
במפגש תאטרון פלייבק האחרון של ילדים והורים בפרדס חנה הזמנו את המשתתפים לתרגיל קצר ברחבי
הסטודיו, אימא אחת סיפרה לי על הקושי שלה להצטרף ולהיות עם כולם, היא התביישה.
מי לא מתבייש?
מכירים את הרגע שהלב דופק, יש משהו שאנחנו רוצים לעשות או להגיד,
מולנו קבוצה או אדם אחד ואנחנו תוהים איך להתחיל.
אנחנו מתחילים לחשוב מה חושבים עלינו, איך יגיבו למה שנעשה, הרבה
מחשבות עוצרות.
איכשהו זה מזכיר לי את הרגע שאני מול המים, ים או ברכה.
יש כאלה שפשוט קופצים ראש, לא מתלבטים.
אני מעדיף להסתכל על המים, לגעת בהם עם הידיים, להרטיב את הגוף לאט
לאט, מכפות הרגליים עד הראש.
לפעמים גם אני קופץ ראש, המפגש עם המים הקרים מפחיד , לא ממש מתאים לי.
בתוך הברכה, שמתחילים לשחות אז הקור
נעלם, אפשר להנות.
להביט על המים ולא להיכנס יכול מאד לתסכל.
לפני הרבה שנים היה לי קשה לדבר מול כל אחד, התביישתי, התביישתי מאד.
למה התביישתי?
בגלל הרבה סיבות...איכשהו נכנסתי למעגל כזה ...כילד חוויתי קשיים ולא
שתפתי אף אחד, הסביבה לא בדיוק התאימה לי ...מבנה אישיות סגור...מספיק לא?
גם היום אני מרגיש לפעמים קושי במפגש עם אנשים, אדם או קבוצה, ילד או
מבוגר.
אחרי שנים של התנסות במשחק, תנועה, הנחיית קבוצות והופעות מול קהל
גדול למדתי לזהות את הרגע שהלב דופק ולהנות מזה.
נכון... גם היום לפני שאני מתחיל הלב דופק מהר, אני מסתכל על מי
שממול, מרגיש את הלב ומתחבר להתרגשות הגדולה.
היום למדתי לפרש את דפיקות הלב כפעמוניי הרגש ולא כביישנות.
היום אני מאד שמח להרגיש את דפיקות הלב לפני מפגשים מאתגרים עם בני
אדם.
שמישהו מסתכל עלי אני מפרש את זה כהזמנה, גם אם לפעמים המבט שלא ממש
לא מזמין.
שאני מנחה קבוצה אז זה בדיוק כמו מול המים...
אני מזמין את כולם למעגל...
להסתכל, להחזיק ידיים, ולאט לאט מתחילים להזיז את הגוף, שמתחילים לזוז
הקור נעלם, מתחילים להנות.
בעקבות הביקוש קורס מרוכז "הנחיית קבוצות בשיטת אקו "
במרכז ביכורי העיתים בתל אביב בחופש חנוכה 2.12.13 – 4.12.13 ( מתאים לאנשי חינוך, טיפול,
ייעוץ ולמי שצריך שעות תיאטרון ) פרטים כאן
לקריאת מאמרים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה