יום שני, 4 בנובמבר 2013

שכחתי איך קוראים לך

מי לא מכיר את הרגע שבו אנחנו יוצאים מגדרנו, מאבדים שליטה, מונעים רגשית ומגיבים מתוך המקום הפגיע שלנו.

לא פעם שני חלקים מאד חשובים מתנגשים, הלב פוגש את השכל.

במשחק הכוחות הזה, לא פעם הרגשות משתלטים ורק בדיעבד, לפעמים, אנחנו מבינים שיכולנו לנהוג אחרת.

 איור: רחל קיני


לא מזמן הופענו מול אוכלוסיית "מודיעים".  ( על התהליך הטיפולי בתיאטרון פלייבק )
מודיעים הם אותם האנשים, נציגי עיריות ומושבים, צבא, משטרה ועובדים סוציאליים שדופקים על הדלת ומודיעים לבני המשפחה על הנורא מכל.
רשמים מתוך המופע ניתן לקרוא כאן.

שמענו והצגנו מקרים מורכבים בהם מודיעים מתמודדים עם בני משפחה שמתקשים לשמוע את ההודעה.
לפני כל שמיעת סיפור הדבר הראשון שאני עושה הוא לברר את שם המספר.
השם חשוב לי, הוא עוזר לי ליצור קשר, דרך השם אני מתחבר לאדם היושב מולי.

בסיפור האחרון התיישבה מספרת, שאלתי את שמה בהתחלה, באמצע ואחרי שסיימה לספר התנצלתי ואמרתי לה שאני מצטער, התרגשתי מאד ממה שסיפרה, שאני מתרגש אז הלב דופק וקשה לי להתרכז, היא אמרה לי את שמה בפעם השלישית וזה נקלט.

כנראה שמשהו בי הוצף, היה לי קשה לשמוע את מה שהיא סיפרה, התחברתי ממש עמוק, לתוך הסיפור שלה, לתוך הסיפור שלי.

מדובר באישה מהמגזר שסיפרה שלפני הרבה שנים נכנסה לבית להודיע לאימא שבנה לא בחיים.
במגזר נהוג להיפרד מגופת הנפטר בבית, לפני הלוויה.
במקרה הזה לא הייתה גופה, הגופה נשרפה, הבן הסתבך עם עולם הפשע...
המודיעה הייתה צריכה להכיל את האימא שמתמודדת עם המוות, עם העובדה לא תוכל לחבק את גופת בנה ועם ניכור גדול מצד הסבא. הסבא נכח במקום, מרוחק, משאיר את הילדה שלו חסרת אונים, מתקשה לחבק את הילדה שלו ברגע הכי נורא בחיים. יכול להיות שהוא כעס עליה, כעס על זה שלא הצליחה להחזיק את הילד שלה קצר.

אותה אישה שנכנסה לבית והודיעה את ההודעה חווה בימים אלו סיפור דומה בחיים שלה.
הילדים שלה מסובכים בעולם הפשע.
יש סכנה גדולה לחייהם.
באחד הלילות האחרונים נשמעו יריות מחוץ לבית,
הילדים שגרים בבית רצו לצאת, לראות מאיפה הירי, האם זה קשור לאחד האחים שלהם שגר לא רחוק מהם.
האימא ניסתה להחזיק אותם בכוח, חששה מאד לחיים שלהם.
בסוף הם יצאו, ללא רשותה.
היריות היו באמת לעבר אחד האחים, אף אחד לא נפגע.

הילדים שלה עדיין בסכנה, סכנת חיים.

אחרי ששמעתי את הסיפור שכחתי את שם האישה שפתחה את ליבה.
הרגש השתלט עלי.
למזלי זיהיתי את זה ולמרות אי הנעימות הגדולה התנצלתי בפני האישה ובפני האולם הגדול ושתפתי בקושי שלי להתרכז במצבים מאד מרגשים.
לקחתי נשימה, התאספתי, הסתכלתי לאישה בעיניים, התנצלתי  ושאלתי אותה בפעם השלישית " איך קוראים לך?"
את השם שלה לא אשכח לעולם.

 איור: רחל קיני


זיהוי הרגעים בהם אנו עומדים להיות מונעים רגשית יכול מאד לעזור לנו לראות את הדברים מעבר ...
כדי לראות מעבר צריך להתאמץ לעלות גבוה,
מלמעלה רואים ברור יותר.

שכל המשאלות יתגשמו לטובה.

למאמרים נוספים  בבלוג 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

להרגיש משמעותי

  כולנו רוצים להרגיש משמעותיים. אף אחד לא רוצה להרגיש חסר תועלת, כישרון מבוזבז. כתלמיד ביסודי, בכל תעודה היו רושמים לי "לא ממצה את ה...