לקבל את עצמך דרך אמפתיה לאחר

אמפתיה היא היכולת להבין את האחר ולהראות לו בדרך נעימה שהוא מובן.
אמפתיה חשובה כי היא מאפשרת לנו לראות מצבים בפרספקטיבה רחבה, לא רק מנוקדת מבטנו.
כולנו מכירים את ההתנגשויות בחיים, צד אחד חושב ורוצה א' וצד שני חושב ורואה ב'.
אף אחד לא רוצה לוותר,
מהר מאד ההתנגשות יכולה להגיע לעוצמות גבוהות.

לצערי הרב הרבה ילדים מתקשים להיות אמפתיים.
למה?
בגלל שיותר קל לחנך ילדים באמצעות עונש.
אם לא ... אז ....
עונש מיידי יוצר שקט.
"לך לחדר"
"אין מחשב"
"אין טלוויזיה"
"אין הפסקה"
עונשים הם אלימות.
אני לא אוהב אלימות.
אף אחד לא אוהב.
אז הענשנו.
השגנו שקט?
ממש לא.
הלב רועש ותוסס.
הלב שלנו עדין, כל עונש פוצע, גם אם לפעמים חושבים שלא.

הרבה מאתנו רגילים לפעול מתוך פחד.

מי שמפחידים אותו נאלם, נעלם ומאבד.
מאבד את היכולת ללמוד, להבין, להתפתח, לגלות ובעיקר להתחבר.

כילד איימו עלי ועל אחי שנאכל דגים,
"הם טעימים ועלו הרבה מאד כסף"
יום אחד ברחנו מהבית כי פחדנו לקבל עונש על זה שאנחנו לא מוכנים לאכול דגים.
זה היה ביום שישי, שעות הסתובבנו מחוץ לבית.
היום אני מאד אוהב דגים.
פעם, הרצון הגדול של הורי שאוכל דגים טשטש לחלוטין את הרצון שלי.
התחלתי לאכול דגים אחרי מסע, מסע שבו למדתי להיות אמפתי לאחרים ובעיקר לעצמי.
מסע שבו למדתי להקשיב לרצונות שלי, ללא פחד, הקשבה פנימית שיוצרת מוטיבציה פנימית ולא מתוך פחד.

למה קשה לנו כל כך להיות אמפתיים?

האמפתיה מגיעה מתוך הבנה עמוקה, שהאדם שנמצא מולנו במצוקה.
ההבנה כרוכה ברגשות לא נעימים שהאחר מרגיש- צער, סבל, כעס, חוסר אונים וכדומה..
כדי להיות אמפתי צריך לפתוח את העיניים, אוזניים ובעיקר את הלב.
כדי להיות אמפתי צריך להבין ולקבל שהאדם שכרגע במצוקה שרוי שם לא מבחירה, מנסיבות חייו,
ממורכבויות שונות ומשונות, מהעברות בין דוריות.
יותר נכון, אין מה להבין, אפשר לנסות פשוט לקבל.
לנסות פשוט לקבל זה מאד קשה.
"פשוט לקבל" מפגיש אותנו עם הקבלה העצמית שלנו.

לפני שנים היה לי קשה מאד לקבל את עצמי.
הייתי בתוך עולם שלא רציתי להיות בו.
לא העזתי להקשיב לעצמי, לרצונות שלי.
הפחד טשטש הכל.
לא הצלחתי להיות אמפתי לאף אחד.
זוגיות? אפילו לא התקרבתי... פנטזיות לא ממושות ומקסימום קשר של שבועיים.

לאט לאט זה השתנה.
לאט לאט לאט לאט לאט הצלחתי להתחבר לרצונות שלי.
ברגע שהתחברתי לעצמי, התחברתי גם לחיים, זוגיות, לימודים, עבודה, משפחה.

איך זה השתנה?
קבלתי מתנה, להצטרף לתיאטרון פלייבק.
בתיאטרון פלייבק ממחיזים קטעים מאולתרים סיפורים של אנשים.
בהתחלה היה לי קשה, מאד קשה.
לא לבקר, לא לשפוט, לקבל.
אבל התאמנתי.
שחקתי כל דבר.
על הבמה -כעסתי, אהבתי, נפרדתי מכל דבר, מחברה, מאימא, מאבא.
ככל שהצלחתי להיות יותר ויותר אמפתי ולשחק מגוון מצבים כך הצלחתי להיות אמפתי לעצמי.
שבוע אחד שחקתי אישה מוכה ויום אחרי גבר מכה.
הצלחתי לקבל את שניהם לתוך ליבי.

שנה שעברה, במפגש האחרון שלי עם תלמידים בכיתת חינוך מיוחד כמעט ונפלתי.
במשך השנה הרגשתי שאני מצליח להגיע לתלמידים,
אפילו לילד הכי אלים ומופרע.
במפגש האחרון, בלי סיבה מיוחדת, הוא מרים עלי כיסא ואומר לי "בן זונה".
על מקרים כאלה תלמידים חוטפים השעייה.
למזלי הלב שלי זעק, כאב.
קבלתי את העובדה שהילד לא מסוגל לקבל את הפרידה שלי ממנו,
הוא רגיל לצעקות, רגיל לקבל עונשים,
גם ממי שמאד אוהב אותו.
הסתכלתי עליו ואמרתי לו שכואב לי שהוא לא מצליח להיפרד ממני והקללות לא נעימות לי.
זהו.
לא צעקתי עליו.
פשוט הצלחתי לראות מעבר למעשה שלו,
מעבר לפגיעות שלי.
אחרי יומיים התלמיד המופע הגיע לחדר מורים עם פתק שהכיתה כתבה.
היה כתוב שם שהכיתה תגעגע אלי.
דווקא הוא הגיע, היה לו חשוב, מבחירה.

הילדה שלנו בת השלוש וחצי לפעמים מרביצה לקטנה בת השני וחצי.
לפעמים זה ממש כואב.
מאד קשה לראות את זה.
אי אפשר להבין את זה.
רק לקבל.
לקבל את זה שזה ממש קשה שעוד יצור קטן וחמוד נכנס למשחק.
​זה טבעי שיהיה לה קשה, מאד קשה.
אף פעם לא הענשנו אותה.
אנחנו מסבירים לה שהיא מכאיבה מאד לאחותה הקטנה.
לאט לאט לאט היא מבינה.
לאט לאט לאט.


אני מקווה שילדינו יזכו לחיות בסביבה בה אנו המבוגרים, הורים ומורים, מצליחים לקבל את עצמנו, פחות או יותר ומצליחים להיות אמפתיים זה לזה.

ביום שלישי הקרוב אנחנו מעבירים מפגש-מופע תיאטרון פלייבק אקו לילדים והורים, אתם מוזמנים לראות איך ילדים מגיל שלוש ומעלה מצליחים להקשיב להיות אמפתיים זה לזה http://www.echoplayback.co.il/#!ph/cj7d
פרטים על מפגשי הורים והרצאות למורים באתר http://www.echoplayback.co.il/#!/c249c