לאהוב את עצמך

 

תסתכל לה בעיניים

תישך את השפתיים

עד שזה יכאב לך קצת... ( "ככה זה", ברי סחרוף )

 

למה ללכת לטיפול?

לפעמים אולי גם לך עולה השאלה האם ללכת לטיפול, אולי יש אחרים מסביב שאומרים לך, שמבקשים, שדורשים...

 

למה באמת ללכת לטיפול ולחפור בפצעי העבר,

מה הטעם לדבר שוב ושוב על מה שחווינו בילדות?

נכון, ההורים שלנו עשו טעויות פה ושם...

נכון, גם אנחנו עשינו טעויות פה ושם...

אז מה זה יכול לעזור לי אם אזכר בזה?

למה עכשיו אני צריך ללכת לטיפול ולהסתכל על הכאב בעיניים?

ועוד לשלם על זה?

ובכלל, אולי אני בתקופה כלכלית לא טובה אז אולי עדיף לדחות את זה קצת...

אולי בכלל הייתי כבר בטיפול אז מה הטעם לחזור ולהתחיל מחדש,

עם מטפל חדש? למי יש כוח לזה...

עדיף בכסף הזה לפנק את עצמי במתנה שווה...

 

לדעתי האישית, אם אתה אוהב את עצמך אז רצוי פעם בכמה זמן,

להיכנס לתוך, כן זה יכול להאיר אותך...

 

את מרבית הדברים המשמעותיים בחיינו אנחנו חווים בצורה אמביוולנטית,

ככה זה,

אין טוב בלי רע,

אין שפע בלי חוסר,

בני הזוג שלנו יכולים למלא אותנו בשמחה ואושר ויכולים גם לרוקן אותנו ולהפיל אותנו לבור שחור,

אנחנו יכולים להינות מרגעים משמעותיים בעבודה ויכולים להרגיש לעיתים שזה לא המקום שלי...

אני מאמין שאנחנו צריכים להיות בתנועה,

החיים משתנים כל הזמן,

אנחנו משתנים כל הזמן,

האנשים מסביבנו משתנים כל הזמן,

הגיל שלנו  משפיע על המחשבה, ההרגלים, הפחדים, התשוקות, המיניות, הבריאות ועל הכל בעצם.

 

אז כן, לדעתי טיפול יכול לעזור לך לאהוב את עצמך.

אם אתה חווה לתקופה מסוימת מועקה,

חור שחור,

מחשבות טורדניות,

לא מרוצה מהיום יום שלך,

משהו שם תקוע,

אולי זה עבודה, משפחה, זוגיות, מיניות –

אז לבטח יש לזה השלכות על המצב הבריאותי שלך.

 

אנחנו אמורים לאהוב את עצמנו,

לקבל את עצמנו,

להיות מרוצים מהבחירות שאנחנו עושים בחיים,

אנחנו אמורים להינות מהטוב שמסביב,

אמורים להצליח להתמודד עם הרע שמסביב,

לא פשוט בהחלט,

אבל אם הרע שולט ואנחנו פחות ופחות מרגישים שמחה אז זה סימן שצריך לעצור.

 

אם אנחנו לא מרוצים מהבחירות שלנו אז יהיה לנו קשה לאהוב את עצמנו,

וזה יעבור הלאה לאנשים שמסביב,

אנחנו עלולים לצבוע גם אותם בשחור...

אנחנו עלולים להפוך ללא נגישים.

איך אפשר לאהוב מישהו שלא אוהב את עצמו?

בוא בוא ותעזור, לשפוך טיפה של אור, לתוך החור, החשוך הזה

 

מטפל טוב יכול לעזור,

לשפוך טיפה של אור,

לתוך החור,

כן, לפעמים רק המודעות שלנו למצב וההבנה שאנחנו בחור שחור,

ואנחנו צריכים לעצור ולקבל עזרה יכולה כבר ליצור את התחלת השינוי.

המשך השינוי יגיע דרך הישיבה המשותפת עם המטפל בבור השחור.

 

כן, רובנו כבר חווינו הכל בחיים,

פחות או יותר,

חווינו פרידות, מריבות, חוסר קבלה, חוסר הבנה, דחייה ומה לא ...

וגם אז, כמו תמיד, היה מסביב משהו טוב,

משהו שנתן לנו כוח, השפעה חיובית, השראה...

 

מטפל טוב יצליח לעורר אצלך את הטוב שבך,

מטפל טוב יעזור לך ויעודד אותך

שתקפוץ לתוך המים, ותפתח את העיניים, עד שזה ישרוף לך קצת, בתוך תוכך תדע...

 

מטפל טוב יצליח לעזור לך לחבר בין העבר לבין ההווה,

מטפל טוב יצליח לעזור לך לשזור את החוטים הסבוכים,

כשהם סבוכים הכל חשוך

 

כולנו רוצים אהבה,

לאהוב את עצמנו,

לאהוב את האחרים,

שיאהבו אותנו,

כולנו רוצים לחוות מיניות טובה.

 

מיניות טובה מושפעת מאיכות הקשר, מיניות טובה כרוכה בחשיפה, התמסרות, אינטימיות.

טיפול טוב הוא כזה שהמטופל מרגיש בטוח במרחב האינטימי, מאמין וסומך על המטפל, על הקשר שנוצר, המטופל נחשף, מתמסר ומצליח יותר ויותר לאהוב את עצמו...

 

המקומות בחיי שבהם הלכתי לטיפול היו כשהרגשתי תקיעות, חוסר מימוש.

בתקופות בהם הרגשתי רצון לשפר את המיניות והזוגיות שלי,

בתקופות שהיה לי קשה בעבודה,

בתקופות בהם הרגשתי שמגיע לי יותר,

שאני לא בדיוק יודע איך ומאיפה להתחיל,

בתקופות שהרגשתי שיש הרבה שחור מסביב,

ולשמחתי החלטתי להיכנס לתוך,

כן זה יכול להאיר אותך...

 

בנוסף להיותי מטפל אני עוסק בתיאטרון פלייבק,

וכן, גם פלייבק יכול להאיר אותך,

בדרך אחרת מללכת לטיפול.

 

בסדנאות פלייבק עוברים המשתתפים תהליך תרפויטי משחרר ומעצים,

הם מספרים זה לזה סיפורים משמעותיים מהחיים,

כל סיפור מוצג על הבמה ממקום אמפתי, רגיש ויצירתי.

 

בניגוד לטיפול ששם המטופל מקבל מראה מהמטפל,

בפלייבק ישנו מספר, מנחה, משתתפים ובמה.

המספר מקבל מספר של מראות,

כל משתתף חווה את הסיפור בדרך אחרת,

מתוך עולמו שלו...

 

בפלייבק אנחנו מגלים מרחב נוסף שמתאפשרת בו חשיפה, אינטימיות, התמסרות וקשר.

 

בפלייבק אתה מוצא את עצמך מגלם מגוון דמויות בתוך סיפורים של אחרים,

אתה מצליח להיכנס לתוך חוויה של אחר,

מצליח לעזור ולשפוך טיפה של אור לחבר מהקבוצה,

וכן, בדרך עקיפה זה גם נשאר קרוב ומהדהד גם אצלך.

ההשתתפות בתהליך היצירה המשותפת על הבמה עם חברי הקבוצה נותנת הרבה כוחות,

היא מאפשרת ביטוי ספונטאני משחרר לעולם עשיר שמעבר,

לדחפים, תשוקות, פחדים וחלומות...

החיים נראים אחרת אחרי .

 

ולפעמים בפלייבק גם אתה יכול לשתף בסיפור מהחיים,

כן, זה יכול להאיר אותך,

המתנה שתקבל מחברי הקבוצה,

אתה תקבל על הבמה מראה רגישה שתעזור לך להיכנס לתוך,

תסתכל לה בעיניים

תישך את השפתיים

עד שזה יכאב לך קצת

בתוך תוכך היא מחכה...

האהבה שלך

 

 

יעקב דניאל, דרמה תרפיסט.

מנהל שותף של אקו פלייבק,

הופעות, סדנאות והכשרת מנחים.

פרטים על הכשרות, קורסים מרוכזים וסדנאות שנתיות באתר http://www.echoplayback.co.il/

קורס תיאטרון פלייבק מרוכז בקיץ https://www.echoplayback.co.il/copy-of-12

פסטיבל לביטוי, יצירה ופלייבק  https://sites.google.com/view/echo-play-2022

ביצוע של חנן בן ארי:

                                            

ביצוע של ברי סחרוף:

ככה זה (לאהוב אותך)

שיר של ברי סחרוף

אל תחפש רחוק

תישאר קרוב

כי ככה זה

לאהוב את עצמך

לאהוב מול המראה

תיכנס לתוך

כן זה יכול

להאיר אותך

תסתכל לה בעיניים

תישך את השפתיים

עד שזה יכאב לך קצת

בתוך תוכך היא מחכה

שתקפוץ לתוך המים

ותפתח את העיניים

עד שזה ישרוף לך קצת

בתוך תוכך תדע

בוא בוא ותעזור

לשפוך טיפה של אור

לתוך החור

החשוך הזה

רק אל אל תיסע רחוק

לא אל תעזוב

כי ככה זה לאהוב אותך

תסתכל לה בעיניים

תישך את השפתיים

עד שזה יכאב לך קצת

בתוך תוכך היא מחכה

שתקפוץ לתוך המים

ותפתח את העיניים

עד שזה ישרוף לך קצת

בתוך תוכך תדע

 

קישורים של אקו

פרטים על הכשרות, קורסים מרוכזים וסדנאות שנתיות באתר http://www.echoplayback.co.il/

קורס תיאטרון פלייבק מרוכז בקיץ https://www.echoplayback.co.il/copy-of-12

פסטיבל לביטוי, יצירה ופלייבק  https://sites.google.com/view/echo-play-2022

תכניות לימוד שנתיות   https://www.echoplayback.co.il/curse-c1unf

להרגיש משמעותי

 כולנו רוצים להרגיש משמעותיים.

אף אחד לא רוצה להרגיש חסר תועלת, כישרון מבוזבז.
כתלמיד ביסודי, בכל תעודה היו רושמים לי "לא ממצה את הפוטנציאל שלו".
זה עצוב ונכון,
במרבית השיעורים מצאתי את עצמי מרחף, משועמם, לא מאותגר מספיק.
משפטים, תאריכים, מקומות, אירועים, משפטים על הקיר, מספרים, נוסחאות...
ואני נמצא בתוך כל זה לבד,
לרגעים הרגשתי בשיעור שכל התלמידים האחרים שונים ממני,
הם כן מתחברים ללימודים ורק אני בתוך בועה.

אני עובד בימים אלו עם תלמידי כיתה ט' על קטע בטקס רבין,
נדהמתי לגלות שהם לא ממש מבינים את מה שהיה באותם ימים.
שמחתי שיש לי זכות גדולה לדבר איתם על נושאים מאד חשובים, לשאול אותם שאלות...
האם אין שלום בגלל רצח רבין?
האם המסיתים צריכים לשלם מחיר?
האם מי שרצח ראש ממשלה צריך לשלם מחיר מאד גבוה, יותר ממי שרצח מספר אנשים "רגילים"?
האם מי שרוצח הוא שפוי, לא שפוי? האם החיילים שיורים הם רוצחים?העזתי לגעת בנושאים מאד טעונים, לשאול שאלות שאין לי עליהם תשובות ברורת...

לשמחתי, הרגשתי שכל התלמידים בעניין, אף אחד לא בתוך בועה, הרגשתי משמעותי.
בקטע בטקס יש שלושה תפקידים: מסיתים, רבין והשלום,
אפשרתי שכל אחד יבחר לעצמו את התפקיד שהוא רוצה.
תנו לשמש לעלות...

לדעתי, מה שיכול לעזור לנו להרגיש משמעותי זה:
1. מקום בטוח שמאפשר לנו להיות מי שאנחנו באמת, שמאפשר לנו להתבטא בחופשיות.
2. היכולת להשפיע באמת כל רגע על הנעשה.
3. לעבוד בשיתוף ולא לבד.
4. ליצור כל הזמן דברים חדשים.
5. לפתוח את הלב ולתת ולעזור.

אנחנו, אני ואיילת זוגתי, גאים מאד השנה על הזכות הגדולה שניתנה לנו לחבר בין פלייבק לקהילה.חודש הבא אנחנו מתחילים ללמד תוכנית שנתית "פלייבק תרפיה" בחמישה מוקדים,
בכל מקום התחברנו לקהילה המקומית, למתנ"ס, לבית ספר, לשכונה.כל משתתף יזכה לתרום הופעות וסדנאות פלייבק לאוכלוסייה ולקבוצה שיבחר. 
כל משתתף יזכה לעבור מסע אישי וקבוצתי במסגרת בטוחה שמאפשרת לכל אחד להיות מי שהוא באמת, להתבטא בחופשיות, להשפיע, לעבוד בשיתוף, ליצור, לפתוח את הלב ולעזור אחד לשני להצליח להתבונן על החיים בצורה חדשה.
נותרו מקומות ממש ממש בודדים, מוזמנים ליצור קשר.
פרטים והרשמה באתר
יעקב דניאל, מנהל המרכז הישראלי לפלייבק תרפיה

סלולרי: 050-8713662yacoved@gmail.com
אקו, אתר הבית  http://www.echoplayback.co.il/
מאמרים בנושאי חינוך http://echopl.blogspot.co.il/
תוכניות לימודים וקורסים http://www.echoplayback.co.il/pllאקו בפייסבוק https://www.facebook.com/echoplayback?fref=tsמרוכזים וסדנאות שנתיות באתר http://www.echoplayback.co.il/

על רצח רבין

רצח רבין.

בגיל 24 הייתי בקבע בחיל האוויר,

בדיוק חזרתי מבילוי עם נחי בפאב של איזי, בעומר, ליד באר שבע.

שתינו בירה.

אני חוזר מבואס  כי קיוותי להכיר מישהי אבל כרגיל זה לא יצא...

ברדיו ברכב , שמענו שהודיעו שירו ברבין.

עצרנו את האוטו.

הסתכלנו אחד על השני ונקרענו מצחוק,

דקות ארוכות צחקנו ברכב,

מתקשים לעכל ולהתחבר למה שקורה.

נכנסתי הביתה וראיתי את אבא שלי, 

אחי חיים וחברה שלו נורית,

הם היו עם דמעות בעיניים.

אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה.

גם לא בהלוויות שהיו לנו במשך החיים.

השבוע שאלתי את אבא שלי מה קרה.

"כמה ימים לפני שהוא נרצח רבין הושיט לי יד,

הוא הגיע לבאר שבע,

לחץ יד לאנשים,

הוא לחץ לי יד ואמר שלום חבר,

הוא היה איש מאד יפה,

עיניים כחולות ויפות,

התאים לו לצחוק,

כשהוא היה צוחק היו רואים כמה הוא יפה..."

השנים עברו,

אני עומד להכין קטע על רבין,

עם תלמידים בתיכון ועם מבוגרים בסדנה שנתית.

תוך כדי ההכנה עולות בי הרבה שאלות מעניינות,

לפעמים זה מפחיד לחשוב על הנושא,

זה כמו להעז ולבדוק מחדש את שירת התקווה, את הדגל, את ההמנון.

לפני הרצח היה ברור שהמדינה תוססת,

חלק בעד וחלק נגד,

סיר לחץ,

פולסא דנורא,

דין מוסר,

רבין רוצח רבין בוגד,

רבין ההומו, רבין הבן זונה,

כאן מדליקים נר לזכרו של יצחק רבין,

אלה המשפטים שנשמעו מצד ההמון הזועם.

אני מאמין שמי שלוחץ על ההדק הוא בן אדם לא שפוי.

לדעתי, מי שמצליח להביט אל אדם אחר ולבצע פעולת הרג כנראה נמצא במצב נפשי מאד קשה,

בלחץ,

בזעם,

בכעס,

חוסר שליטה,

אי שפיות.
חוות הדעת של הפסיכיאטרים שבדקו את יגאל עמיר אחרי הרצח נאסרה לפרסום.
למה?

 

אני יכול להניח ולשער שיגאל אמיר עשה את המעשה המזעזע בגלל סיבות רבות,

סיבות הקשורות למבנה הנפשי שלו, לדעותיו, לנסיבות חייו, לאמונתו, לתסיסה ולהסתה,

לרצון שלו להילחם בממסד, לא להיכנע, לנצח את מה שרבין מייצג,

אולי הוא הושפע מהרקע העדתי ופרשת ילדי תימן... אולי...

ועולות לי כל מיני מחשבות...

מה היה קורה אם יגאל אמיר לא היה יורה ברבין?

האם מישהו אחר היה עושה זאת?

אם רבין לא היה נרצח, האם היינו מצליחים להשיג שלום?

אם רבין לא היה נרצח, האם המדינה הייתה נכנסת למלחמת אחים קשה עוד יותר? 

לתסיסה יותר גדולה?

האם במעשה הרצח של רבין נוצר סוג של "שקט" בין המחנות?

אריאל זילבר, אוהב להיות חבר של קבע בחברת להגנת הטבע, 

שהתחזק במשך השנים מעז לשאול האם זה צודק להעניש את יגאל עמיר יותר מרוצחים אחרים שעשו דברים מזעזעים?

התגובות שזילבר קיבל הראו שלמדינה שלנו עדיין קשה להתמודד עם מחשבות, דעות, חופש ביטוי.

צפיתי בהפגנת המחאה נגד השלום בכיכר ציון זמן קצר לפני רצח רבין,

יש תמונות קשות מאד שבהן הציבור מתבטא באופן חמור כלפי רבין,

בזמן שהציבור צועק "רבין רוצח, רבין בוגד" ביבי ושרון נואמים בהתלהבות.

בכנסת, ימים ספורים אחרי ביבי אמר :

"היום התברר מעדויות של עיתונאים ועדי ראייה שאכן היה זה מעשה פרובוקציה של אדם אחד או שניים ושאכן לא הייתה כל אפשרות לראות את התמונה ( רבין במדי אס-אס ) מבימת הנואמים ...".

מי הם העיתנואים ועדי הראייה?

שני ראשי ממשלה בעבר ובהווה,

עומדים על מרפסת עם כרזה ענקית שעליה כתוב "מוות לרב המרצחים",

מתחת הקהל צועק בקולי קולות "רבין ההומו, רבין הבן זונה" והם נואמים...

הקהל צועק "רבין בוגד" ,

ביבי מחכה בסבלנות לשקט וממשיך "רוצח שפל זה",

הוא מתכוון ליאסר ערפאת,

אבל זה לא משנה,

הקהל בטראנס,

בחוויה פראית, אכזרית, שכרון חושים, עוצמתיים בטירוף,

צועקים "רבין בוגד" וביבי מוסיף מיד "רוצח שפל זה".

יאמר לזכות ביבי שבמקרים אחרים הוא אמר בתקשורת שרבין "לא בוגד... זה לא במקום...זה לא מוסרי..."

אז אני אומר לעצמי  לא פלא שיגאל עמיר רצח את רבין,

מתישהו המצב היה אמור להתפוצץ...

רשתות התקשרות הזרות הראו את התמונות הקשות מההפגנה בכיכר ציון,

התקשורת שלנו העדיפה שלא.

כן,

עדיף שלא להתסיס את המדינה,

עדיף לא לגעת באמת,

האמת מפחידה את כולם.

אריאל שרון,

הובהל לחדר מיון בניידת טיפול נמרץ קצת אחרי פגישה עם שמעון פרס,

ימים ספורים אחרי הוא לקה בשבץ מוחי חמור ומאז מצבו הבריאותי הלך והידרדר...

אני חושב על שרון יושב ומדבר עם פרס על שלום והתנתקות,

על הדרך הארוכה שהוא עשה,

על שינוי המחשבה,

מעניין האם בזמן השיחה עולות לו תמונות קשות מדברים שעשה או אמר,

אולי הוא נזכר באותה ההפגנה שם בכיכר ציון...

והנה, בדומה לרבין, גם דרכו נקטעת.

לא פשוט להיות אחראי להובלת השלום ולהצליח להכיל את כל המורכבות וההתנגדויות...

אז יגאל עמיר בכלא,

להרבה אנשים זה נוח,

לא צריך להתעמת עם האמת הקשה.

אין שלום בגלל שרבין נרצח ובגלל זה יגאל עמיר לנצח לא ישוחרר.

יגאל עמיר בכלא ולהרבה אנשים זה נוח,

לא צריך להתעמת עם מה המחיר של המסיתים,

זה חסר סיכוי להאשים את ביבי במשהו,

ובכלל מי אמר שביבי אשם, הרי הוא אמר כמה פעמים לפני שזה לא במקום,

אמר אבל בכיכר גם הוא העדיף לשתוק,

כי לשתוק זה נוח.
לא פשוט לקבל את העובדה שרבין נרצח גם ע"י יגאל אמיר,
אבל גם ע"י התהליכים והמגמות שהיו במדינה,
התסיסה, אי ההסכמה, הקושי לחיות ולקבל דעות סותרות... 

והנה גם אני,

מתלבט אם לכתוב את מה שאני כותב או לשתוק,

מפחיד לכתוב על רצח לרבין.

מפחיד לשאול על יגאל עמיר.

זה כמו להעז לבדוק את שירת התקווה, הדגל ההימנון...

ועוד מחשבות...
תלמידים שאלו אותי - "אז מה, לדעתך החיילים שיורים הם לא שפויים?"

החיילים שיורים הם גם תוצאה של תהליכים ומגמות במדינה,
שני חברי מהתיכון הם חללי צה"ל,
כל יום זיכרון אני נזכר בהם וכואב את כאב המשפחות שלהם ושל רבים נוספים.
זה אף פעם לא נתפס לי,
איך נערים בני 18 יכולים להתמודד עם חיים ומוות,
לא הייתי בקרבי,
זה הפחיד אותי ועדיין מפחיד,
להחזיק נשק, לירות, לשמור, להגן, להרוג...
אני מלא הערכה לצה"ל ולחיילים, למשפחות השכולות ועדיין אני מרשה לעצמי לשאול שאלות,
להרהר, לחשוב, לדמיין איך החיים יכולים להראות אחרת במדינה שלנו.
אז לדעתי, חיילים שיורים מצליחים לבצע את המשימה שניתנה להם,
המחיר הגבוה שהם והחברה שלנו משלמים הוא יקר.
אנחנו מגדלים דורות שיצליחו להגן על המדינה אבל המחיר יקר.

קשה לי מאד לדמיין את תלמידי התיכון שאני מלמד בו מחזיקים נשק יורים.

הרבה אומרים שאין ברירה, 
זה המצב,
אין מה לעשות,
אנחנו חייבים להיות חזקים,
אנחנו עם מוקף אוייבים,
צריך צבא חזק.

זה נכון, צריך צבא חזק ואמיץ וצריך גם אומץ לגעת בנושאים המורכבים,


אולי,
אולי מעשה הרצח המזעזע של יגאל אמיר יכול להצליח לעורר בנו את האומץ להתמודד עם הפחד,
אולי, מי יודע, בעוד מספר שנים משהו פה ישתנה...