בפרקטיקום שלי כדרמה תרפיסט טיפלתי בסכיזופרן מבוגר,
באחד הימים מצבו החמיר מאד בעקבות נסיעה של אימא שלו לטיול בחו"ל.
הפנו אותי לפסיכיאטר שלו שבאדישות מזעזעת אמר לי שהוא יבדוק את המינון של התרופות,
אולי צריך לשנות משהו.
המטופל שלי מאיים להתאבד, אני האדם היחיד שיכול לעזור לו ומולי קיר.
קיר אטום.
הפסיכיאטר שמולי בכלל לא מכיר את המטופל שלי, הוא לא יודע שבחדר אנחנו מציירים, שרים, צוחקים ומדברים.
הוא אף פעם לא דיבר איתו, ממש.
הוא לא יודע שלמטופל שלו יש כוחות וכישורים.
אבל הוא האיש שאחראי לבריאות נפשו.
עצוב ומדאיג.
ביום חמישי האחרון, במרכז אנוש בחיפה,
הזמנתי את פגועי הנפש למעגל,
הם חוו מספר תרגילים,
התחילו להיפתח, לצחוק, לזוז,
לדבר על הקושי העיקרי שלהם - בדידות.
בפתיחות נוגעת ללב אחדים מהם דיברו הרצון הגדול שלהם להיות בקשר עם עוד אנשים,
על הכמיהה שלהם למצוא בן/בת זוג.
הם מגיעים למרכז שלוש פעמים בשבוע ופוגשים זה את זה.
מגוון גדול של גילאים ורמות תפקוד.
מדובר באנשים רגישים מאד מאד,
לפעמים עולה לי המחשבה שהם נפגעו בגלל שהם לא מצליחים להתמודד עם המציאות בארץ-
מלחמה, יוקר מחיה, בעיות בקליטת עולים, בירוקרטיה סבוכה, ועוד ועוד...
אחרי 10 דקות אחד המשתתפים אמר לי -
"אתה מבקש מאתנו דברים לא פשוטים, בטיפול אני לא נפתח ככה..."
איך יכול להיות שגבר בשנות החמישים שנתמך על ידי המדינה מזה מספר רב של שנים,
חווה ב 10 דקות חוויה טיפולית/תרפויטית שהוא לא חווה מעולם?
עצוב מאד שהמדינה לא מצליחה לדאוג לפגועי הנפש.
כל אחד יכול "להתפלק",
השאלה היא איך מתמודדים אחרי הנפילה.
לצערי הרב,
בהרבה מקרים המסלול המהיר של מי שנפגע נפשית הוא טיפול תרופתי.
ברור שמצד אחד הטיפול אמור לעזור אבל מצד שני ההשלכות קשות,
קשה מאד לצאת מהמסלול ובהרבה מקרים עלולים להגיע לאשפוז.
טיפול מוצלח ויעיל הוא כזה שמצליח לשלב גם טיפול תרופתי וגם טיפולים נוספים.
לטיפול תרופתי בלבד יהיו לדעתי תוצאות לא טובות.
מי אמר שהפרעה נפשית היא מחלה?
כל אחד בחיים עובר משברים נפשיים,
כדי להתאושש ממשבר נפשי צריך הרבה מעבר למרשם תרופות.
כדי להתאושש ממשבר נפשי צריך הרבה כוח, אמונה וסביבה תומכת.
אנחנו ממהרים לתייג, לאבחן ולמעשה לשלוח אנשים במשבר למסלול אל חזור...
תצפו בסרטון, פחות מ 2 דקות שמדבר על הנושא החשוב הזה-
https://www.youtube.com/watch? v=MuRSzIKeriU
הם חוו מספר תרגילים,
התחילו להיפתח, לצחוק, לזוז,
לדבר על הקושי העיקרי שלהם - בדידות.
בפתיחות נוגעת ללב אחדים מהם דיברו הרצון הגדול שלהם להיות בקשר עם עוד אנשים,
על הכמיהה שלהם למצוא בן/בת זוג.
הם מגיעים למרכז שלוש פעמים בשבוע ופוגשים זה את זה.
מגוון גדול של גילאים ורמות תפקוד.
מדובר באנשים רגישים מאד מאד,
לפעמים עולה לי המחשבה שהם נפגעו בגלל שהם לא מצליחים להתמודד עם המציאות בארץ-
מלחמה, יוקר מחיה, בעיות בקליטת עולים, בירוקרטיה סבוכה, ועוד ועוד...
אחרי 10 דקות אחד המשתתפים אמר לי -
"אתה מבקש מאתנו דברים לא פשוטים, בטיפול אני לא נפתח ככה..."
איך יכול להיות שגבר בשנות החמישים שנתמך על ידי המדינה מזה מספר רב של שנים,
חווה ב 10 דקות חוויה טיפולית/תרפויטית שהוא לא חווה מעולם?
עצוב מאד שהמדינה לא מצליחה לדאוג לפגועי הנפש.
כל אחד יכול "להתפלק",
השאלה היא איך מתמודדים אחרי הנפילה.
לצערי הרב,
בהרבה מקרים המסלול המהיר של מי שנפגע נפשית הוא טיפול תרופתי.
ברור שמצד אחד הטיפול אמור לעזור אבל מצד שני ההשלכות קשות,
קשה מאד לצאת מהמסלול ובהרבה מקרים עלולים להגיע לאשפוז.
טיפול מוצלח ויעיל הוא כזה שמצליח לשלב גם טיפול תרופתי וגם טיפולים נוספים.
לטיפול תרופתי בלבד יהיו לדעתי תוצאות לא טובות.
מי אמר שהפרעה נפשית היא מחלה?
כל אחד בחיים עובר משברים נפשיים,
כדי להתאושש ממשבר נפשי צריך הרבה מעבר למרשם תרופות.
כדי להתאושש ממשבר נפשי צריך הרבה כוח, אמונה וסביבה תומכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה