על רצח רבין

רצח רבין.

בגיל 24 הייתי בקבע בחיל האוויר,

בדיוק חזרתי מבילוי עם נחי בפאב של איזי, בעומר, ליד באר שבע.

שתינו בירה.

אני חוזר מבואס  כי קיוותי להכיר מישהי אבל כרגיל זה לא יצא...

ברדיו ברכב , שמענו שהודיעו שירו ברבין.

עצרנו את האוטו.

הסתכלנו אחד על השני ונקרענו מצחוק,

דקות ארוכות צחקנו ברכב,

מתקשים לעכל ולהתחבר למה שקורה.

נכנסתי הביתה וראיתי את אבא שלי, 

אחי חיים וחברה שלו נורית,

הם היו עם דמעות בעיניים.

אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה.

גם לא בהלוויות שהיו לנו במשך החיים.

השבוע שאלתי את אבא שלי מה קרה.

"כמה ימים לפני שהוא נרצח רבין הושיט לי יד,

הוא הגיע לבאר שבע,

לחץ יד לאנשים,

הוא לחץ לי יד ואמר שלום חבר,

הוא היה איש מאד יפה,

עיניים כחולות ויפות,

התאים לו לצחוק,

כשהוא היה צוחק היו רואים כמה הוא יפה..."

השנים עברו,

אני עומד להכין קטע על רבין,

עם תלמידים בתיכון ועם מבוגרים בסדנה שנתית.

תוך כדי ההכנה עולות בי הרבה שאלות מעניינות,

לפעמים זה מפחיד לחשוב על הנושא,

זה כמו להעז ולבדוק מחדש את שירת התקווה, את הדגל, את ההמנון.

לפני הרצח היה ברור שהמדינה תוססת,

חלק בעד וחלק נגד,

סיר לחץ,

פולסא דנורא,

דין מוסר,

רבין רוצח רבין בוגד,

רבין ההומו, רבין הבן זונה,

כאן מדליקים נר לזכרו של יצחק רבין,

אלה המשפטים שנשמעו מצד ההמון הזועם.

אני מאמין שמי שלוחץ על ההדק הוא בן אדם לא שפוי.

לדעתי, מי שמצליח להביט אל אדם אחר ולבצע פעולת הרג כנראה נמצא במצב נפשי מאד קשה,

בלחץ,

בזעם,

בכעס,

חוסר שליטה,

אי שפיות.
חוות הדעת של הפסיכיאטרים שבדקו את יגאל עמיר אחרי הרצח נאסרה לפרסום.
למה?

 

אני יכול להניח ולשער שיגאל אמיר עשה את המעשה המזעזע בגלל סיבות רבות,

סיבות הקשורות למבנה הנפשי שלו, לדעותיו, לנסיבות חייו, לאמונתו, לתסיסה ולהסתה,

לרצון שלו להילחם בממסד, לא להיכנע, לנצח את מה שרבין מייצג,

אולי הוא הושפע מהרקע העדתי ופרשת ילדי תימן... אולי...

ועולות לי כל מיני מחשבות...

מה היה קורה אם יגאל אמיר לא היה יורה ברבין?

האם מישהו אחר היה עושה זאת?

אם רבין לא היה נרצח, האם היינו מצליחים להשיג שלום?

אם רבין לא היה נרצח, האם המדינה הייתה נכנסת למלחמת אחים קשה עוד יותר? 

לתסיסה יותר גדולה?

האם במעשה הרצח של רבין נוצר סוג של "שקט" בין המחנות?

אריאל זילבר, אוהב להיות חבר של קבע בחברת להגנת הטבע, 

שהתחזק במשך השנים מעז לשאול האם זה צודק להעניש את יגאל עמיר יותר מרוצחים אחרים שעשו דברים מזעזעים?

התגובות שזילבר קיבל הראו שלמדינה שלנו עדיין קשה להתמודד עם מחשבות, דעות, חופש ביטוי.

צפיתי בהפגנת המחאה נגד השלום בכיכר ציון זמן קצר לפני רצח רבין,

יש תמונות קשות מאד שבהן הציבור מתבטא באופן חמור כלפי רבין,

בזמן שהציבור צועק "רבין רוצח, רבין בוגד" ביבי ושרון נואמים בהתלהבות.

בכנסת, ימים ספורים אחרי ביבי אמר :

"היום התברר מעדויות של עיתונאים ועדי ראייה שאכן היה זה מעשה פרובוקציה של אדם אחד או שניים ושאכן לא הייתה כל אפשרות לראות את התמונה ( רבין במדי אס-אס ) מבימת הנואמים ...".

מי הם העיתנואים ועדי הראייה?

שני ראשי ממשלה בעבר ובהווה,

עומדים על מרפסת עם כרזה ענקית שעליה כתוב "מוות לרב המרצחים",

מתחת הקהל צועק בקולי קולות "רבין ההומו, רבין הבן זונה" והם נואמים...

הקהל צועק "רבין בוגד" ,

ביבי מחכה בסבלנות לשקט וממשיך "רוצח שפל זה",

הוא מתכוון ליאסר ערפאת,

אבל זה לא משנה,

הקהל בטראנס,

בחוויה פראית, אכזרית, שכרון חושים, עוצמתיים בטירוף,

צועקים "רבין בוגד" וביבי מוסיף מיד "רוצח שפל זה".

יאמר לזכות ביבי שבמקרים אחרים הוא אמר בתקשורת שרבין "לא בוגד... זה לא במקום...זה לא מוסרי..."

אז אני אומר לעצמי  לא פלא שיגאל עמיר רצח את רבין,

מתישהו המצב היה אמור להתפוצץ...

רשתות התקשרות הזרות הראו את התמונות הקשות מההפגנה בכיכר ציון,

התקשורת שלנו העדיפה שלא.

כן,

עדיף שלא להתסיס את המדינה,

עדיף לא לגעת באמת,

האמת מפחידה את כולם.

אריאל שרון,

הובהל לחדר מיון בניידת טיפול נמרץ קצת אחרי פגישה עם שמעון פרס,

ימים ספורים אחרי הוא לקה בשבץ מוחי חמור ומאז מצבו הבריאותי הלך והידרדר...

אני חושב על שרון יושב ומדבר עם פרס על שלום והתנתקות,

על הדרך הארוכה שהוא עשה,

על שינוי המחשבה,

מעניין האם בזמן השיחה עולות לו תמונות קשות מדברים שעשה או אמר,

אולי הוא נזכר באותה ההפגנה שם בכיכר ציון...

והנה, בדומה לרבין, גם דרכו נקטעת.

לא פשוט להיות אחראי להובלת השלום ולהצליח להכיל את כל המורכבות וההתנגדויות...

אז יגאל עמיר בכלא,

להרבה אנשים זה נוח,

לא צריך להתעמת עם האמת הקשה.

אין שלום בגלל שרבין נרצח ובגלל זה יגאל עמיר לנצח לא ישוחרר.

יגאל עמיר בכלא ולהרבה אנשים זה נוח,

לא צריך להתעמת עם מה המחיר של המסיתים,

זה חסר סיכוי להאשים את ביבי במשהו,

ובכלל מי אמר שביבי אשם, הרי הוא אמר כמה פעמים לפני שזה לא במקום,

אמר אבל בכיכר גם הוא העדיף לשתוק,

כי לשתוק זה נוח.
לא פשוט לקבל את העובדה שרבין נרצח גם ע"י יגאל אמיר,
אבל גם ע"י התהליכים והמגמות שהיו במדינה,
התסיסה, אי ההסכמה, הקושי לחיות ולקבל דעות סותרות... 

והנה גם אני,

מתלבט אם לכתוב את מה שאני כותב או לשתוק,

מפחיד לכתוב על רצח לרבין.

מפחיד לשאול על יגאל עמיר.

זה כמו להעז לבדוק את שירת התקווה, הדגל ההימנון...

ועוד מחשבות...
תלמידים שאלו אותי - "אז מה, לדעתך החיילים שיורים הם לא שפויים?"

החיילים שיורים הם גם תוצאה של תהליכים ומגמות במדינה,
שני חברי מהתיכון הם חללי צה"ל,
כל יום זיכרון אני נזכר בהם וכואב את כאב המשפחות שלהם ושל רבים נוספים.
זה אף פעם לא נתפס לי,
איך נערים בני 18 יכולים להתמודד עם חיים ומוות,
לא הייתי בקרבי,
זה הפחיד אותי ועדיין מפחיד,
להחזיק נשק, לירות, לשמור, להגן, להרוג...
אני מלא הערכה לצה"ל ולחיילים, למשפחות השכולות ועדיין אני מרשה לעצמי לשאול שאלות,
להרהר, לחשוב, לדמיין איך החיים יכולים להראות אחרת במדינה שלנו.
אז לדעתי, חיילים שיורים מצליחים לבצע את המשימה שניתנה להם,
המחיר הגבוה שהם והחברה שלנו משלמים הוא יקר.
אנחנו מגדלים דורות שיצליחו להגן על המדינה אבל המחיר יקר.

קשה לי מאד לדמיין את תלמידי התיכון שאני מלמד בו מחזיקים נשק יורים.

הרבה אומרים שאין ברירה, 
זה המצב,
אין מה לעשות,
אנחנו חייבים להיות חזקים,
אנחנו עם מוקף אוייבים,
צריך צבא חזק.

זה נכון, צריך צבא חזק ואמיץ וצריך גם אומץ לגעת בנושאים המורכבים,


אולי,
אולי מעשה הרצח המזעזע של יגאל אמיר יכול להצליח לעורר בנו את האומץ להתמודד עם הפחד,
אולי, מי יודע, בעוד מספר שנים משהו פה ישתנה...